שש רפובליקות בדרום אירופה אוחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה. זה סיפור עם התחלה אופטימית, אבל המשך פסימי. המלכים, המאבקים, החוזים, הרציחות וטיטו אחד שנוי במחלוקת, שהחזיק את יוגוסלביה חזק, אך לא מספיק כדי שתשרוד אחרי מותו.
טיול ליוגוסלביה, מדינת העמים הסלאביים, שהוקמה עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ועם התמוטטותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בשאיפה לאחד את העמים הסלאביים (מלבד הבולגרים). המדינה הורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. בתחילה נקראה "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים", ונשלטה על ידי פטר הראשון מלך סרביה. אך זה נפטר כבר ב-1921 ובנו אלכסנדר מונה לעמוד בראש המדינה הצעירה בעולם סוער ומהפכני. עד מהרה החלו סכסוכים פנימיים בין הלאומים השונים בממלכה ובעיקר בין קרואטיה וסרביה.
הסרבים רצו משטר ריכוזי וחזק, תרבות אחת והתגייסות כללית לעבר מטרה אחת - יוגוסלביה אחת. לעומתם, תמכו הקרואטים במשטר פדרלי, ביזור סמכויות, שימור השונות התרבותית, אוטונומיה במספר נושאים ועוד. הסרבים ניסו לרכז סמכויות ובתגובה הקרואטים לא חדלו מניסיונותיהם להשיג אוטונומיה. כוחות האיחוד הובילו לאישור חוקה חדשה ולגידול השפעת הממשלה המרכזית בבלגרד, ושנים מספר לאחר מכן ורצח שר הפנים, המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק והמתח במדינה הצעירה המשיך להתעצם.
השנים הבאות היו שנים של חוסר יציבות, עם תקופות קצרות של שקט. ההתנגדות לתכניות הריכוזיות היתה אלימה, וכללה מספר מקרי רצח. בפרלמנט נותק הקשר בין הקרואטים לבין הסרבים. בפעולה מהירה החליט המלך אלכסנדר לפזר את הפרלמנט, להשעות את החוקה ולהכריז על עצמו כשליט היחיד של ממלכת יוגוסלביה – ולבטל את כל הזהויות הלאומיות. יוגוסלביה הפכה לדיקטטורה מיליטריסטית ונאלצה להתמודד עם מספר קבוצות התנגדות לאומניות. גם הסרבים הקימו מחתרת המתנגדת לשלטון. באוקטובר 1934 נרצח המלך אלכסנדר, ומכיוון שבנו היה עדין קטין, תפס הנסיך פאבלה את מקומו. ערב מלחמת העולם השנייה, שליטיה של המדינה הלא יציבה חשבו שרק בכוח יצליחו לסיים את הסכסוך הפנימי. הם התקרבו למוסולני ולהיטלר שנתפסו כמנהיגים חזקים וקרובים.
אז נכנס למשחק האיש שישנה את כלליו שנים רבות קדימה. על המפלגה הקומוניסטית משתלט יוסיפ ברוז המכונה "טיטו", בצעד דרמטי הוא מחליט להעביר את מוסדות המפלגה מהגלות אל תוככי יוגוסלביה.
ההמשך היה דרמטי ומהיר. המלך נכנע למדינות הציר וחתם על "ההסכם התלת צדדי" שאיפשר לגרמנים לעבור בתוך המדינה על מנת לפלוש לברית המועצות. ההסכם התקבל בכעס אצל התושבים, שפתחו במהומות קשות, שעיכבו את הצבא הגרמני. היטלר כעס והחליט לכתוש את המדינה בדרכו ליוון וכך באמת היה.
כעת המלך גלה בקהיר ויוגוסלביה חולקה בין המעצמות, ולמעשה חדלה להתקיים כמדינה עצמאית. טיטו, שפיקד על צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה, ונתמך בידי סטלין מצד אחד והבריטים מצד שני ניהל מלחמת חורמה נגד הגרמנים והצליח לפגוע קשה בגרמנים ועוזריהם ולשחרר מספר יהודים ממחנות ריכוז – מה שהפך אותו לגיבור החדש של העם היוגוסלבי ולאהוד במיוחד על היהודים.
בסוף המלחמה התפרסמה יוגוסלביה כמדינה היחידה שהשתחררה מכיבוש הגרמנים בכוחות עצמה, בנחישות ובעור שיניה. היא שילמה מחיר עקוב מדם של כשני מיליון הרוגים. אבל על אף המחיר, השחרור נתפס כנצחונו הגדול של טיטו, קרנו עלתה והוא הפך להיות הגיבור הגדול והיחיד של יוגוסלביה כולה.
טיטו הכיר היטב את השכונה ממנה הוא הגיע, עם סיום המלחמה הוא הצר את צעדי מתנגדיו ועשה הכך כדי למנוע מהמלוכנים לחזור ליוגוסלביה. בשורה של תמרונים פוליטיים מתוחכמים וחוש ריח מפותח לתככים ומזימות, הצליח טיטו בתחילת שנות החמישים להפוך את יוגוסלביה למקום יציב תחת שלטונו כולל ואפילו להרחיק את סטלין ששאף לשלוט במדינה מרחוק.
טיטו אמנם היה דיקטטור, אבל גם יוגוסלבי אמיתי – כפי שמעידות עליו אבני הדרך העיקריות בחייו – הוא נולד בקרואטיה, נפטר בסלובניה ונקבר בסרביה. בחייו היו שנים ללא מחלוקת כמאחד העם, אם כי זכרנו והנצחתו כיום מעוררת מחלוקת. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית והיה ליברל יחסית בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. עם מותו, ב-1980, לא נמצא מנהיג בעל שיעור קומה דומה שיתפוס והסדר הקיים התחיל להתרופף עד פירוקה של יוגוסלביה לרסיסים במלחמות עקובות מדם בשנת 1992. כיום המדינות שהרכיבו אותה עצמאיות כולן - סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, בוסניה והרצגובינה, סרביה ומונטנגרו.
לכל הטיולים לארצות הבלקן ויגוסלביות לשעבר
כל הזכויות שמורות לפגסוס תייירות ונסיעות בע"מ
ט.ל.ח