49 השנים בהן שלט פידל קסטרו בקובה עיצבו את פני המדינה אותם אנו רואים היום בטיול מאורגן לקובה. המורד הצעיר שהפך למנהיג אבסולוטי והקדיש את חייו למדינה, שלט ביד רמה ופגע בחירויות אישיות של האזרחים, אך גם הצליח לייצב את הכלכלה ולהעניק להם שירותי חינוך ובריאות חינמיים
בשביל רבים קובה היא קסטרו וקסטרו הוא קובה, מעבר לקשיים שעברו על המדינה בעשורים בהם שלט בה קסטרו מסתתרים פילוסופיה, כאב והרבה אהבה. קסטרו היה מנהיג המהפכה בקובה משנת 1959 ומנהיגה הבלתי מעורער של המדינה מאותה שנה ועד פרישתו עקב מצב בריאותי בשנת 2008. המהפכה בהנהגתו הפכה את קובה למדינה הקומוניסטית הראשונה ביבשת אמריקה.
קסטרו נולד ב-1926 במזרח קובה למשפחה אמידה. אביו היה מהגר ספרדי ואמו מקומית (שמועות טוענות שהיא ממשפחה יהודית אנוסה). בנעוריו למד בבתי ספר נוצריים ומשם המשיך ללימודי משפטים וב-1950 פתח משרד עורכי דין,
התעוררותו הפוליטית של קסטרו התרחשה בעקבות הפיכה של השליט הקודם – בטיסטה, שמנעה ממנו להיבחר לפרלמנט הקובני, כפי שתיכנן. בהתקפה שאירגן קסטרו על מחנהו של בטיסטה נהרגו עשרות לוחמים וקסטרו עמצו נלקח בשבי. הוא שוחרר בחנינה כללית ב-1955 ויצא לגלות בארצות הברית ובמקסיקו.
אך המנהיג לעתיד לא התכוון לנוח על שמריו, וכבר ב–1956 חזר קסטרו לקובה עם גולים קובניים אחרים ואלו החלו לפעול במחתרת נגד השלטון. בפעולות אלה נהרגו רבים מחברי המחתרת ובין השורדים ניתן למנות את ראול קסטרו, האח הצעיר של פידל ורופא צעיר ממוצא ארגנטיני עם נטיות מהפכניות בשם ארנסטו, הידוע בעיקר כ "צ'ה" גווארה.
בטיסטה, מנהיג קובה בתקופה זו, היה נחוש להיפטר מהמורדים ושלח כוח עצום לדכא את המרד. אבל פעילות הממשלה התקיפה דווקא יצרה רוח גבית לתנועתו של קסטרו. חיילים רבים ערקו מהצבא והצטרפו לגדודי המורדים ובטיסטה הבין כי סופו קרב. הוא וכוחותיו נמלטו מהמדינה וחברי המחתרת של קסטרו השתלטו על קובה.
בתחילת שלטונו ניתן לקסטרו התואר "המפקד העליון של הצבא", אם כי כבר מראשית דרכו היה ברור כי הוא שליט המדינה בפועל. בשנת 1959, עם התפטרות ראש הממשלה, הפך קסטרו לראש ממשלת קובה ובכך השלים את המהפכה יחד עם המהפכה האישית שלו.
בתחילה הכירה ארצות הברית בשלטון קסטרו בקובה, אך אלה היו יחסים מתוחים מהיום הראשון. על אף האיומים והרמזים כי קסטרו יחתום ברית עם ברית המועצות, נראה כי בתחילה בממשל האמריקאי לא התייחסו לקובה ברצינות יתרה. ואולם בהמשך הראה קסטרו כי אינו מהסס להלאים רכוש של תאגידים אמריקאים ובכך הסלים את היחסים עם המעצמה שמצפון. ב-1960 החליט קסטרו לרכוש נפט מרוסיה ובכך הכתיב את הכיוון אליו תתקדם קובה ויחסיה עם ארצות הברית.
המשך שנות השישים התאפיינו בעיקר בניסיונות כושלים של הביון האמריקאי להתנקש בחייו של קסטרו או להפיל את שלטונו. בעורמה, בתחכום ועם קצת מזל שרד קסטרו את הניסיונות ובכך האדיר את תהילתו, גבורתו וחוזקו וחיזק את שלטונו.
אם עד כה הלכו היחסים והחריפו בצעדים קטנים עם פרוץ משבר הטילים הפכו היחסים בין קובה לארצות הברית לעוינים במיוחד. בעקבות הידוק היחסים בין קובה לברית המועצות הוחלט על הצבת טילים גרעיניים המכוונים לארצות הברית בתוך שטחי קובה. הביון האמריקאי חשף את התוכנית במהרה ואף גילה את אתרי הצבת הטילים. לאחר מספר שבועות של חרדה עולמית הוחלט על הסרת הטילים והתחייבות של ארצות הברית לא לפלוש לקובה, החלטה שיתכן והאריכה את שלטונו של קסטרו בעוד עשרות שנים.
בתקופת שלטונו של קסטרו גם דברים שכדאי לזכור מבחינת יחסי הפנים והחוץ של קובה. עוד בחייו הצליח להפיג את חששות המערב והפך להיות ידיד אמת של טרודו, ראש ממשלת קנדה. גם בנושא הדת, שבדרך כלל מדוכא על ידי משטרים קומוניסטיים, היה קסטרו גמיש ושמר על יחסים טובים עם האפיפיורים. בשנת 1994 אישר קסטרו ביקור רשמי לקובה של הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו, שבא בניסיון לעזור ליהודים במקום והגיע עם מסר של שלום ואחווה מראש הממשלה רבין.
בתחילת שלטונו בקובה ובעיקר אחרי האמברגו האמריקאי, הפכה קובה תלותית בכלכלה וברצון הטוב של ברית המועצות, אך עם השנים הצליח קסטרו לייצב את כלכלת המדינה. החינוך והבריאות ניתנים לכל חינם בקובה ומבחינה זו היא יודעת שגשוג רב יותר מכל מדינה שרמתה הכלכלית זהה. עיקר הביקורת וההתנגדות לשלטון בקובה נוגעת בחופש פוליטי ובזכויות אדם, ופה עדיין יש מה לשפר בעיניים מערביות.
לכל הטיולים המאורגנים בקובה
כל הזכויות שמורות לפגסוס תייירות ונסיעות בע"מ
ט.ל.ח