בדידות, פחד ודיכאון היו מנת חלקו של אלכסנדר סלקירק על האי האבוד שלו. היום אפשר להגיע אל איי חואן פרננדס כחלק מטיול בצ'ילה, ואין צורך לבנות בקתה או לחיות על לובסטרים בדבד
רק ברגע האחרון החליטו להעלות אותו לסיפון. מפקדי האונייה ידעו שהאימפולסיביות שלו, הדם החם, שנאת הספרדים ורדיפת הבצע הכשילו אותו גם במסעות הקודמים. יחד עם זאת היו בו תעוזה ויצירתיות שחסרו על הסיפון ושהוא סיפק באופן מושלם.
אותן תכונות נהדרות של הסקוטי האמיץ אלכסנדר סלקירק, שהתאימו בדיוק למשימה של בזיזת אניות ספרדיות, היו לו לרועץ בהפלגות הארוכות. במקום יצירתיות ואומץ הלב התבלטו בימים ארוכים אלה על ספינה מתנדנדת בלב ים עצבנות, עקשנות ופזיזות שתמיד עלו לו ביוקר. מאחורי גבו התלחששו הימאים ותהו בינם לבין עצמם - מה יהיה אתו?
והנה ברגע של רתחה וכעס הוא עזר לממונים עליו להתוות את גורלו ואת גורלם הנפרדים. בהחלטה פזיזה אחת פנתה ההיסטוריה של סלקירק לכיוון שמצית את דמיונם של נערים כבר 300 שנה. זה קרה כשהחליט שלספינה אין סיכוי להגיע עד אנגליה ושכדאי לעגון לצדו של אי קטן לשם טיפול בה וחיזוקה.
בסגנונו המרושע והישיר הוא בחר לומר למפקד הספינה כי אם היא ממשיכה לאנגליה מוטב לו כי ירד לחיות לבד על האי הקרוב ולא ימשיך עם כולם אל הגורל האכזר שצפה להם. הדעות חלוקות על האופן שבו התגלגלו העניינים מכאן, אך על עובדה אחת אין עוררין. סלקירק נעזב על האי הבודד, וחי לבדו על האי כמעט ארבע שנים וחצי.
אותן שנים בודדות היו מלאות בפחד, בבדידות בדאגות, בדיכאון. הוא היה על סף שיגעון, נפצע פציעות פיזיות, איבד את ההכרה, ולא הפסיק לחשוב אם יצא מזה בחיים.
בתקופה הראשונה חי סלקירק על קו החוף של האי הקטן והעזוב חואן פרננדז, בתקווה שאוניה אנגלית תעבור בסמוך ותציל אותו. הוא ניזון בעיקר מלובסטרים וחש היטב את הבדידות התהומית והאכזרית. אז הוא לא ידע כי האי טומן בחובו פירות וירקות מזינים שעשויים לשפר את מצבו. הוא נדחק אל פנים האי כשהגיעה עונת הרבייה של אריות הים והם נאספו על החוף "שלו". במרכזו האי הוא החל ליהנות מתזונה בריאה ומגוונת יותר שכללה ירקות טריים, בשר וחלב עיזים. החתולים המבויתים שמצא היו עבורו הוכחה שבני אנוש מגיעים אל האי מדי פעם והם אירוחו לו לחברה, צדו חולדות מציקות וחיזקו את התקווה שיום אחד תסתיים השהות שלו על האי והוא יחזור אל העולם התרבותי.
היום היינו ודאי רואים בסלקירק אדם "ירוק" הקנאי לסביבה. הוא הכין לעצמו סכין ממתכת, הוא בנה לו בקתה מעץ מקומי וכשאזל אבק השריפה הוא למד לצוד במו ידיו. באחד מניסיונות הציד הוא כמעט קיפד את חיו כשנפל ממצוק. כשקם ולאט לאט יצא מהדיכאון התעמק בספר התנ"ך שלו.
למרות הייאוש והבדידות הוא הסתתר בשעה ששתי סירות ספרדיות עגנו בחוף, זאת כי ידע היטב שהספרדים (שהיו במלחמה עם אנגליה) לא יצילו אותו, אלא יקפדו את חייו.
סופו של הסיפור (שאגדות ומיתוסים נקשרים בו עד היום) מפתיע כמעט כמו תחילתו. בתחילת פברואר 1709 עגנה ספינה אנגלית לחופי האי. אחרי ארבע שנים של חיי בדידות גילה את עצמו סלקירק למלחים שירדו אל החוף. אלה, שהתרשמו מכושרו הגופני ויכולת ההישרדות שלו, הסכימו לקחת אותו עימם. הוא שב והתקדם בדרגות הפיקוד הימיות עד שהפך למפקד על ספינת שודדי ים זו ונחל הצלחות רבות. שנתיים מאוחר יותר, ב-1711, החליט לנסות להתיישב ולחיות חיים "רגילים". הוא הקים משפחה והתיישב בלונדון. אך הניסיון לא צלח, ואחרי פחות משנה חזר סלקירק אל חיי הריגושים והסכנות של הים. הוא מת כפי שחי - על הסיפון - בגיל 45, והותיר אחריו סיפורים מרתקים וחידות לא פתורות.
סיפורים רבים נכתבו וסרטים רבים צולמו בעקבות סיפורו של האיש הלא שיגרתי הזה. אך את עיקר פרסומו קנה לו ספרו של דניאל דפו "רוביזון קרוזו". כיום, במרחק כמה מאות קילומטרים מול חופי צ'ילה תוכלו לבקר באיים "רובינזון קרוזו" ו"סלקירק".
לכל הטיולים המאורגנים בצ'ילה
כל הזכויות שמורות לפגסוס תייירות ונסיעות בע"מ
ט.ל.ח